להסביר, לתמוך, להרגיע

עולמו הפנימי של הילד בגיל הרך מאופיין בבלבול רב. הוא כולל דמיונות המכילים לא אחת מפלצות ויצורים מפחידים המסוגלים לעולל מעשים איומים ונוראים. זהו לרוב שלב התפתחותי נורמלי, בו מגלה הילד את מגבלותיו ואת חוסר האונים שלו מול המציאות הפחות מיטיבה. אך בזמן משבר פתאומי שאינו מוכר, משתלטת על הילד תחושה של זרות. אין לו מספיק מקורות תמיכה שעליהם הוא יכול להישען, והוא מחפש את הוודאות והמוכרות שלפי תחושתו אבדו לו.

להסביר, לתמוך, להרגיע
אבי בקר, היועץ הפסיכולוגי של ערוץ הופ!

בימינו חשופים הילדים בחלק גדול מהזמן לעולמם של המבוגרים.
הילדים חשופים לכלי התקשורת השונים וכן לשיחות ולמהלכים שמבוגרים עושים בסביבתם. לא תמיד מה שהם חווים או קולטים מותאם להבנתם או לשלב התפתחותם הרגשית. לרוב מושפע הילד מאוד גם מהתנהגות המבוגר שלידו. הוא מחפש אותו ומנסה להבין מה הוא משדר.

תהליך גדילה נורמלי של ילד מלוּוה לא אחת במעברים, לפעמים חדים, אשר עלולים לערער את ביטחונו ולהקשות על הסתגלותו. תהליכים אלה הם לרוב הדרגתיים, והילד רוכש לאט לאט מיומנויות רגשיות, שכליות ומוטוריות אשר עוזרות לו להתמודד עמם.

אולם יש שהוא נאלץ לפתע לעמוד מול משבר פתאומי שלא הוכן לקראתו. מצב חדש ולא מוכר מניע את הילד להיצמד ככל האפשר אל המקורות המוכרים לו, קרי: הוריו והאובייקטים בסביבתו שאותם הוא פוגש בזמן שגרה. בזמן אירועי משבר (שעת חירום, סכנה, התנסות באובדן) עלול הילד להיקלע למצב שהוא חדש לו לחלוטין. אין לו זיכרון קודם שעליו הוא יכול להסתמך, שעשוי לעזור לו לדעת איך לפעול ואיך להגיב. בדרך כלל מנסה הילד לקבל תשובה והרגעה מהוריו או ממבוגרים אחרים שהוא נתון לסמכותם. התנהגות המבוגרים בזמן משבר משפיעה מאוד על הבנתו של הילד את הסיטואציה. למעשה משמשים ההורים חיץ וגורם מתווך בין האירועים לילדים, מעין מסך שממנו קולט הילד את התרשמותו ממה שקורה.

עולמו הפנימי של הילד בגיל הרך מאופיין בבלבול רב. הוא כולל דמיונות המכילים לא אחת מפלצות ויצורים מפחידים המסוגלים לעולל מעשים איומים ונוראים. זהו לרוב שלב התפתחותי נורמלי, בו מגלה הילד את מגבלותיו ואת חוסר האונים שלו מול המציאות הפחות מיטיבה. אך בזמן משבר פתאומי שאינו מוכר, משתלטת על הילד תחושה של זרות. אין לו מספיק מקורות תמיכה שעליהם הוא יכול להישען, והוא מחפש את הוודאות והמוכרות שלפי תחושתו אבדו לו.

לרוב, כאמור, פונה הילד אל הוריו ומנסה לקבל מהם הסברים לאירועים, כדי שירגיעו ויכוונו אותו. באם אינו נענה, הוא “מגייס” את הוודאות מתוך עולמו הפנימי, העשיר באותם יצורים אימתניים, ומשליך מהם על המציאות, שנעשית בעקבות כך מפחידה עוד יותר.

אם הילד זוכה לתשובות ומקבל, בהתאם להבנתו ולהבשלתו הרגשית, מידע על המתרחש במציאות סביבו, המגע שלו עם האירועים הקשים שבהם נתקל נעשה נוח יותר. או אז הוא יכול למזער את יצוריו הדמיוניים ואת מחשבותיו המפחידות, ואין לו צורך להשתמש בהם או להסתמך עליהם.

האינפורמציה האמיתית על האירוע המתרחש מפחידה לעתים קרובות הרבה פחות מהאימה שחווה הילד. משוואה דומה מתקיימת גם לגבי מפגשו של הילד עם התגובה הרגשית של הוריו. אם ההורים משדרים תגובות של לחץ, חרדה, ייאוש וחוסר בטחון, יהיה לילד “קל” יותר להשליך את פחדיו על תגובות אלה של הוריו – ההורים עצמם נעשים לגורם מעורר חרדה. במקרה כזה האימה וחוסר הביטחון של הילד יועצמו. על ההורים לדעת: מבוגרים מבוהלים מבהילים מאוד ילדים.

כדאי גם לדעת שלילד דרושה אינפורמציה רחבה יותר מזו שנדרשת לנו, המבוגרים, משום שיש לו יכולת הרבה פחות טובה לעבד אינפורמציה. למשל: בזמן השריפה שהתחוללה לאחרונה בכרמל היו הוריו של א’ צמודים במשך שעות רבות למכשיר הטלוויזיה, והביעו דאגה רבה.

משפחתו של א’ מתגוררת במרכז הארץ, אולם א’ התקשה להירדם בלילה, כי חשש שהשריפה יכולה להגיע אליו בכל רגע. רק לאחר שהוריו הסבירו לו שכל האירוע מתרחש הרחק ממקום מגוריהם, א’ נרגע. היכולת של א’ להבחין בעצמו בין מה שמתרחש במציאות החיצונית לבין מה שקורה בתוכו הייתה מוגבלת, והוא הפך את השריפה לאירוע קרוב אליו מאוד ונתון להשלכות של דמיונו ופחדיו. במקרה זה, מתן אינפורמציה פשוטה סיפק את פעולת ההרגעה.

מה עלינו לעשות כדי להקל על התמודדות הילדים עם מצבי לחץ או אירועים משבריים:

• הדבר החשוב ביותר הוא לשים לב לילד, לקחת בחשבון את מה שעובר עליו ולנסות לתווך בינו לבין המציאות הקשה, באופן שבו יוכל להבין ולתפוס אותה.
•  יש לתת לילד אינפורמציה אמיתית ולנסות לענות בכנות על שאלותיו, אם כי חשוב להשתמש בשפה ובמושגים שהוא מסוגל לעכל. זִכרו: הסתרת אינפורמציה עלולה לעורר פחדים ולגייס את דמיונו הרדוף של הילד.
• כדאי לזכור שילדים יכולים להגיב באופנים שונים בעת מצוקה. יש שיפנו ישירות בשאלות להוריהם, אחרים עשויים לשתוק ולהתכנס. בזמנים כאלה על ההורים להיות קשובים יותר לילדיהם ולשים לב למה שעובר עליהם גם כאשר נראה שהם מתנהלים לכאורה כרגיל.
• יש לגלות הבנה והזדהות עם פחדיו של הילד ולהשתדל תמיד להוסיף אמירה מרגיעה.
• ייתכן שיחולו שינויים בהתנהגותו של הילד, כמו נסיגה לשלבים שכבר עבר (בכי מוגבר, היצמדות להורים, הרטבה). יש לשים לב לשינויים אלה, ובשום אופן לא לנסות להיאבק בהם או לגרום לילד להתבייש בגללם.
• יש לנסות להכין את הילד לקראת אירועים שעלולים להיחשב מפחידים (למשל: מה קורה כשהוא הולך לאיבוד), ולצייד אותו בעצות שאותן יוכל לשלוף מזיכרונו בשעת הצורך.
• כדאי לשמור (עד כמה שניתן) על הרגלי השגרה שקדמו למשבר, כיוון שמגע עם המוּכר מרגיע מאוד בשעה שמתרחשים אירועים המעוררים תחושה של זרות.
• לסיום, זִכרו: הילד חווה חלק גדול מהמתרחש סביבו דרך התבוננות והישענות עליכם. השתדלו להפגיש אותו עם חזית רגישה, תומכת, מבהירה ומרגיעה.